מפנקסיה של רותי אלון
כף הרגל של שואבות המים
מניעת העורף משיתוף פעולה רגיל מצריכה פיצוי של פעילות יתר מכל יתר חלקי הגוף.
האגן והחזה מעורבים בגל ההתנעה באופן יותר מודגש מן הרגיל. וכמו כן גם כפות הרגליים מופעלות בדרך מיוחדת לתפקוד נשיאת המשא.
כדי לשמור על ריתמוס המשכי החוסך התנגשות עם האנרציה של ההתקדמות במרחב, כפות הרגליים מגדירות את מעורבותן תוך שהן מחליקות את המעברים להמשכיות רצופה.
המסלול של הדיפת האדמה מודפס מן העקב אל מפרץ הבהונות הגדולים, בדומה לפרסה שסועה, כשנוסף שימוש מודגש בבהונות המדגישות את נעיצתן באדמה כדי להטעין את הצעד הבא ביתר כוח וטווח. בדומה למשוטים בסירת חתירה הננעצים במים לאחור כדי להזניק את הסירה קדימה, כך נעיצת הבהונות באדמה מאפשרת את הנשקת(?) הגוף קדימה ביתר עוצמה
זהו גם היתרון של מקלות הליכה נורווגים המאפשרים להולך להנעץ באדמה בהדיפה לאחור כדי להרוויח את הפרופרס קדימה, תפקיד שהיה מיועד לרגליים האחוריות של הולכי על ארבע, בעוד הרגליים הקדמיות, לסירוגין, היו מחזירות את המשען מלפנים לאחור כדי לאפשר לרגליים האחוריות הדיפה נוספת.
מן האדם ההולך על שתיים נמנע פינג פונג הסירוגין הזה המזין את מדחף ההליכה.
הנעליים התרבותיות השכיחו מן התרבות את החיוניות של הפעלת הבהונות של זוג הרגליים היחיד שזמין להם כדי ליצור הליכה.
שואבות המים, היחפות, מפעילות את הבהונות בדומה בסמליות להתזת חול לאחור, הנותן מומנטום לרגל הצועדת קדימה להגיע יותר רחוק, מה שיוצר מצב בו הבהונות של הרגל הצועדת מגיעים לרצפה לפני העקב, זוהי מתכונת ההליכה על ארבע, וכן מתכונת של ריצה, מה שעושה את הליכת שואבות המים יותר טבעית ונשענת על המודלים הקדמונים שהוכיחו את יעילותם במשך מליוני שנות אבולוציה של שכלול והשרדות.
אבל בדינמיקה הזו של הדיפת הרגל האחורית ליצירת צעד קדימה קורה דבר מעניין.
ההדיפה הזו אינה רצופה. יש בה פינג פונג אופקי, זיג זג חזיתי מסויים. זוהי התופעה שמדענים הסתקרנו וחקרו אותה וקראו לה הליכת מטוטלת (קדימה אחורה)
בפזה הקצרה כששתי הרגליים על האדמה, הרגל האחורית הודפת את האדמה ומשען הגוף בשתי הרגליים עובר קדימה, כוח ההדיפה מגיע להשען על כריות הכפות, מטטרסל.
הרגל האחורית מתפנה מן הרצפה ועוברת באויר אל הצעד הבא. כשהיא באמצע הדרך, וחולפת ליד רגל העמידה שעכשיו נעשתה לרגל אחורית,
זהו רגע רגיש בו שיווי המשקל חייב להתארגן על רגל אחת בלבד. רגל העמידה אינה יכולה לאפס את הגוף כשהמשען הוא על הכרית , היא חייבת למשוך את המשען חזרה אל מרכז הכף, מתחת השלכת הגשר קרוב לעקב, כשהרגל השניה עוברת באויר לשבריר של זמן, ואז במשנה כוח להדוף שוב קדימה כדי להנחית את הרגל הקידמית בצעד נרחב וגם כדי לאפשר לה עצמה את הרמת העקב לקראת חילופי הצעד הבא.
זהו הפינג פונג/ הזיג זג של הרתיעה הקטנה בנהירה קדימה,
רתיעה ופריצה שהיא מקבילה לגל ההתנעה שעובר באגן, במפרקי הירך, במותנית בחזה, ואצל שואבות המים לא מגיע לשתף את העורף, הזהיר מפגיעה והאחראי לשיווי המשקל של המשא.
המחווה של הרתיעה הוא קטן ומינימלי אבל הוא שנותן להליכה את מומנט הריתמוס החסכוני המאפשר לה להמשיך ולגמוא מרחקים, יום אחרי יום, לא רק מבלי להתעייף או להשחק אלא אפילו לשפר את המיומנות ואת היציבה.
זקיפות הקומה של שואבות המים היא המודל המובהק ביותר של יציבה אנושית אידיאלית.
